מגילות ים המלח הם ספרי הקודש של הכוהנים לבית צדוק, שכיהנו במקדש עד לגזרות אנטיוכוס.
הספרים עסקו בפולחן במקדש, בהעלאת הקורבנות ובשירות הקודש, ובסדר המועדים על פי לוח השנה הכוהני המקודש: לוח של 364 ימים, עם חלוקה מדויקת של שבתות, מועדים, שמיטות ויובלים. את הלוח קיבל – כך האמינו – קיבל חנוך בן ירד משמים.
מציאת המגילות החל מכ"ט בנובמבר 1947, חשפה היסטוריה חלופית שנדחקה מן הזיכרון היהודי ההגמוני, כאשר המקדש חרב והתנ"ך נערך ונחתם.
המגילות של בית צדוק נדחו מן הקאנון, לא נכללו בתנ"ך ונתפשו כ"ספרים חיצוניים" שעליהם אמר רבי עקיבא "כל הקורא בספרים חיצוניים אין לו חלק בעולם הבא".